מידע נוסף: קבוצה של נערים, פליטי - שואה "שכבר ראו הכל", מכונסים בחוות הכשרה חקלאית, במרכז הארץ. כאן, במוסד הציוני ביותר שאפשר לעלות על הדעת, הם עוברים "חינוך מחדש" שבעקבותיו הם אמורים להפוך מ"אבק אדם" ל"עברים חדשים". עליהם להפטר מ"ארס הגלות" ומ"הרע" שדבק בהם במלחמה - שכן, כפי שסבורים "הקולטים" בחווה, רק הרעים, כלומר, מי שלא היו להם מעצורים מוסריים, שרדו - ולההפך לצעירים חסונים ושזופים, מפריחי שממת המולדת ומגיניה הנאמנים. אלא שאידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. במציאות הנערים אינם רוצים/יכולים להשתנות. גם משום שניסיונם המר גזר עליהם להיות חשדניים ביחס לכל אמונה, וגם משום שהאמונה החדשה, הציונית, גוזרת עליהם להינתק מעברם ילדותם - עבר שאמנם הם אינם גאים בו אך בלעדיו - כך הם חשים - גם לא יהיה להם עתיד. "מכוות האור" הוא ספרו האוטוביוגרפי ביותר של אפלפלד. ספר שבו הוא ממחיז, בדרך דרמטית ובצבעים עזים, את מצבו הנפשי של נער שילדותו נחמסה ואת מלחמתו הנואשת לבצר לו איזו פינה משלו בסביבה מלאה רצון טוב ואטומה, בה במידה. "מכוות האור" הוא אמנם ספר שמעצב מצבים קשים, לעיתים אכזריים, אך לאלה נספחים כאן תדיר גוונים של אירוניה או סרקזם, המעלים על שפתינו חיוכים. כך, למשל, "שיחת הבירור" שעורכת מנהלת החווה לחניך בשם דרוק. העילה לשיחה "המעשה המגונה" של דרוק - הוא הבטיח לאחת מעובדות החווה (אגב, אישה שעדותה מפוקפקת מאוד) גרבי ניילון שקופות, ובתמורה זכה ללטף את רגליה. "לשם מה באת לכאן, אתה יודע (חוקרת המנהלת)." "ודאי שאני יודע," נחלץ דרוק ממבוכתו, .לעבוד את האדמה." "ומה עוד". "לאהוב את המולדת." "ומה עוד." "לזכור את השואה." "ואתה מה עשית." "ליטפתי את רגליה של ונטורה." "מכוות האור" הוא ספר של חשבון נפש מרגש ומסמך חברתי ותרבותי נוקב. זוהי היצירה הישראלית החשובה ביותר של אחד מבחירי הסופרים העבריים.
|
|